תערוכות 2011

ינואר: הילה נבו - חורין

הילה נבו מתייחסת לחלל האשלייתי שבציוריה כאל חלל התוחם אמת חיה.
הציור שהיא יוצרת כפעולה וכמהות, מפענח את הקנווס כטריטוריה, המכילה בתוכה סצינות אקספרסיביות ודחוסות בהתהוות.

נבו רואה בציור מעשה של בריאה אשר מארגן את החומר מתוך העדרו.
מתוך החורים השחורים המונחים על הבד, נגזרים מופעי האור.
מתוך החור הריק- מלא, נבנה חלל, ובו חלקיקים חוברים יחד לצורות וגופים.

הקהלים/ המון המתגודדים, הכלואים בתוך ציוריה של הילה, מהווים חלק ממאסה צפופה.
הם מזוהים כדימויים פיגורטיביים אך מצויים בהשתנות דינאמית, מתמוססים זה לתוך זה ונעלמים, עד שהופכים לאידאה.

נבו , שגדלה על ברכי האמנות הקלאסית, קושרת את החומר הציורי גם לעולמות רנסאנסיים ובארוקיים, על היבטיהם הריאליסטים והסוריאליסטים.
עולמות אלו נתפסים בעיניה כמתודות רלוונטיות של בריאה.

סרטון מביקור בסטודיו של הילה נבו:



פבואר: דפנה גרוסמן - מגזרות חיים

במסגרת "שישי ראשון", מציגה דפנה גרוסמן סדרות קטנות של תצלומים בשחור לבן, המייצרות כתב אישי דרך משפטים ויזואלים ותנועה.
גוף עבודתה, המתכתב עם מסורת הצילום האנלוגי דרך פעולת הצילום ומגולם בחלל דרך קונטקסט מילוני המוכר לצלמים( קונטקט, סטריפ, רצף תנועה, הקפאה) , מתאר  דמויות מושחרות וחסרות זהות, בתוך חללים פנימיים, על רקע טקסטורות אורבאניות ונופים אפרוריים .
רוב התצלומים צולמו בברלין במקומות אותם פוקדת גרוסמן באופן תדיר, ובהם היא מביימת את הדמויות שבחרה מראש . על שולחן עבודתה בבית, היא מותירה את הנופים ביופיים הפשוט, אך מרוקנת את פרטי הדמויות באמצעות מניפולציה דיגיטאלית והופכת אותן לסילואטות.
גרוסמן אינה עוסקת בחקר התנועה של מצולמיה. דרך הדמויות שהיא בוחרת להשחיר ולרוקן, היא בוחנת מרחבים אנושיים ומנסה לבנות הקשרים בין שפת הגוף לתנועה הפנימית של הנפש.
בפסאדה הקדמית של יצירתה הנוכחית, פורשת דפנה משפטים ויזואלים ובונה רצפים של תנועה המתייחסים למרחב ולזמן. ברבדים האחוריים של עבודתה הצילומית, היא נוגעת דרך ייצוגים של דמויות, ביחסים של קירבה וריחוק בין בני אדם, בזוגיות , בהורות, בקשר של אדם למקום, וביחסיו של אדם עם עצמו.

סרטון מהקמות התערוכה:



מרץ: מיכל לוי - פרפר בית




























תצלומיה של מיכל לוי, עוסקים בנשיות מודעת, המגיבה לטרנדים מגדריים ומשקפת מבט אישי. בתערוכת היחיד הראשונה שלה, משרטטת מיכל, הרהור ריאליסטי - רומנטי וחושני, על חיים של אישה צעירה, שעולמה מלא ורגשי, אך גם מתקיים על קו התפר בין קודש לחול בסביבת המרחב הפרטי.עבודותיה מתחככות זו בזו, ומייצרות מפגשים של טבעי ומלאכותי, יפה וכואב, פורח וקומל, זול ויקר, דרמה על לא דבר.


שם התערוכה, המתכתב גם עם המונח-עקרת בית ומרמז על אילוף וביות, מזכיר את אזורי החופש והמחייה הנמצאים במרחב הביתי המוגן, שם מצולמים כל תצלומיה של מיכל. הטריטוריות הביתיות שהיא חוקרת מצומצמות לכדי ארון בגדים, ספת טלביזיה, שידת תמרוקים ושולחן מטבח. דימוי הפרח המופיע בכל אזורי התערוכה, מגשים את עצמו כאובייקט קישוטי, כפנטזיה רומנטית, כבשלות נשית וכהבטחה אפשרית לגילום מושלם.


כמי שעסקה קודם לכן בהצגת הגברי שבתוכה, מנסחת מיכל את הצד השני של זהותה. בנינוחות מפונקת, ובקשיחות של שחקנית מערבונים בתסריט המדמה תוכנית ריאליטי, מציגה לוי שאלות אודות "כוח לחימה" ונשקים נשיים הטמונים בסוודר מתוק מכופתר ובשפתון לחות, בחרב פלסטיק נפולה ובגופיית פועלים ישנה.

סרטון שצולם בביתה של מיכל לוי:







אפריל: ליאת אלבלינג - חלקים




ליאת אלבלינג מצלמת חומרים מתוך החיים הרוטיניים והמציאות היומיומית.
בתהליך עבודתה ממיינת ליאת את החומרים המצולמים, מרוקנת אותם, מזקקת את סביבתם, ויוצרת בבואות ודימויים המתרחשים במרחב חדש ובזמן אחר.
עבודותיה ממושמעות, ממורקות ומבריקות, עונות לחוקי הפרספקטיבה והסימטריה ,מפתות את הצופה ביופיין ומבקשות את מבטו, אך אינן מניחות לו להיכנס פנימה אל תוך קרביהן.
בין השאר עוסקת ליאת במטענים תרבותיים, בטקסטורות חליפיות לעולם ממשי ובשאלות של דקורציה וטעם.


סרטון שצולם בביתה של ליאת בזמן ההכנה לתערוכה:






מאי: מישל פלטניק - בין פרשנות להבנייה



בתהליך עבודתו המרובד, מייצר מישל פלטניק, פרשנות סגנונית אחידה, לציורים של המלך שארל השני, בן המאה ה-17, והמלכה ויקטוריה בת המאה ה-19. את הציור שצייר, הוא הופך לתפאורה ומשחזר בתוכה את החוויה התלת מימדית של דמויות המלכים הניצבות בפני הצייר המלכותי .

הסצינה החדשה, או המיצג החי, בו שותפים האמן ,המודל והצלם, מתועדים בוידאו ובצילום סטילס.

בפעולת הצילום הסופית המוצגת בתערוכה, מתקבע הדימוי המורכב כהבניה חדשה שעברה טרנספורמציה בין זמנים, מרחבים ומדיומים.



מישל פלטניק נולד ב-1970 בצרפת, עלה לישראל בגיל 28. סיים לימודי אומנות בהצטיינות במדרשה לאמנות בשנת 2010, באותה שנה זכה במלגת שפילמן למצויינות בצילום. משך 13 שנים עבד כמהנדס חשמל בתקופה זו זכה במספר פרסים על חדשנות וכתיבת פטנטים. פלטניק מתרגל למעלה מעשרים שנה אומנויות לחימה ובמהלך השנים גם למד תאטרון גוף ומחול. עם סיום לימודיו נבחר לפרויקט החממה של סרג' תירוש לאמנים צעירים מבטיחים

סרטון שצולם בסטודיו של מישל פלנטיק בזמן העבודה לקראת התערוכה:




יוני: יעל שחר - ? Wanna Play 


יעל שחר מציגה ב-"שישי ראשון ", תערוכת יחיד המפגישה תצלומים שצולמו בעשור האחרון.
במבטה על החיים היא מאתרת סצינות תיאטרליות ומייצרת בתוכן הסטה דרך הצילום, כך שהגבול בין המקום המתעד למקום המביים מתערער לרגע. היא מתקרבת אל מצולמיה עד כדי חיכוך- פולשת אל תוך מרחבי האינטימיות שלהם ומזמינה אותם בגלוי או בהסתר, לשחק מול המצלמה. ההזמנה למשחק אינה תמימה, ומאפשרת לצלמת ולמצולם לבחון מחדש את גבולותיהם, להשיל קליפות, להחליף זהויות ותפקידים ולקיים
דיאלוג צבעוני ופתוח .
גוף התצלומים בתערוכה, מנסח חיבורים בהקשרים של זמן, ומציג מחקר פרטי דרך דימויים של נשים צעירות ובוגרות,
המסמנות נקודות ציון בדרכה ובחייה של הצלמת.
בין הנשים המצולמות : דסה ומליסה, לכל אחת מהן יצוג צעיר ויצוג בוגר, כבבואה לדמותה של הצלמת.
יעל שחר נולדה ב-1974, למדה במחלקה לצילום בבית הספר מוסררה בירושלים, זכתה בפרס ראש עיריית ירושלים על הצטיינות בפרויקט גמר. הציגה תערוכת יחיד " שלגיה", בגלריה טובה אוסמן, תל אביב (2008), השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ, ביניהן -צבע טרי 2011, ת"א, בית האמנים ת"א, מוזיאון תל- חי, בסדנא לאמנות ביבנה, מועדון המחוגה ת"א, הזירה הבינתחומית ,ירושלים, ועוד. סרטה "מליסה mom ואני" השתתף והוקרן בפסטיבל "הוט דוקס" קנדה 2011, ערוץ 8, סינמטקים: ת"א, ירושלים וחיפה, ובפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות 2010.

סרטון העוקב אחרי יעל שחר במהלך יום צילומים:



יולי: ליאור וילנצ'יק -Gardening

ליאור וילנציק מציגה בשישי ראשון, מיצב קיר, הבנוי מסדרות של עבודות פלסטיות במדיומים שונים, ביניהן רישומי עט על נייר, הדפסות דיגיטאליות בחיתוך צורני וציורי שמן על דיקט ובד בגדלים משתנים.
עבודתה של ליאור, המעלה שאלות של ייצוג ואותנטיות, עוסקת בחיבורים של דימויים דקורטיביים יד שנייה ושלישית, בחיתוכים של ייצוגים רב תרבותיים ובין דוריים וברפרנטים לניו-אייג', לתרבות הרטרו ועד למודרניזם.
האמנית המתחקה אחר הפאנג-שווי \ "הנוסחא הנכונה" להשמת מושגים של חומר ורוח במרחב נתון, מעמתת דקורציה עם עיצוב פנים ואמנות, ומחפשת את הגבולות הדיסהרמוניים ואת המינון הראוי בין דימוי מקומי ל-לא מקומי, ובין תרבות הנחשבת בזויה ונמוכה, לנראות מלומדת ואלגנטית.
חלקי הדקורציה בעבודתה של ליאור מייצרים גם הם משפט "דקורטיבי" חדש ושלם, אך כזה המבקש להפעיל עליו כללים אחרים של מבט. היחס הנכון בין צבעים וצורות, בין טעם טוב לטעם רע, בין אסתטיקה של נהנתנות ליופיו של הטבעי, מכוונים את מבטו של הצופה אל הדיאלוג התרבותי הטעון המתקיים בין האמנות לחיים.
סרטון מהקמת התערוכה:







אוגוסט: נסרין אבו בכר - On This Earth What Makes Life Worth Living


נסרין אבו בכר, היא אמנית שעוסקת בדרכה, בחומרים טעונים ובנושאים בוערים הנמצאים על סדר היום : הסכסוך הפלסטיני ישראלי ומעמד האשה הערבייה בארץ. עשייתה נובעת מתוך זיקה משפחתית עמוקה ובחיבור לתרבות ולמסורת ממנה היא מגיעה.
הסטודיו שלה ממוקם בתוך המחסן המשפחתי בכפר זלפה, ועמוס בחפצים ביתיים ובחומרים תעשייתיים המשפיעים על עבודתה .

היא מציירת בצבעים של אביה – סובחי אבו בכר, סייד ובעל מקצוע, על גבי בד ערבי פשוט ורפוי, מתוך רצון לעסוק בחומרים זמינים מן החיים ובאמנות ישירה ללא תיווך של ייצוג.
את דימוי האשה, אותו היא חוקרת בעבודתה ומציגה תמיד בקונטקסט פוליטי-חברתי, היא מחברת לחומרים שונים. בין השאר היא מטביעה אותו בתוך לוח בטון, כאשר האיזכור לגדר ההפרדה הוא בלתי נמנע בעיניה.

כך ניתן למצוא בעבודותיה שימוש אקלקטי בחפצים מקומיים ובסמנים תרבותיים כמו בד ערבי (ממנו תופרות ערביות קשישות תכריכים) , וילון סינטטי ( שיצא מן האופנה, אך זכור לה מילדותה , תלוי מעל חלון בבית שטוף שמש) וקערות אמייל חגיגיות , מאוירות בפרחים וציפורים.

בתערוכת היחיד הראשונה שלה מעלה נסרין שאלות וקונפליקטים לגבי פנים וחוץ, הסתרה וחשיפה, גבריות ונשיות, ומחברת בין כבוד ומסורת לחוכמת רחוב. את הרעיונות שלה היא מגלמת בעיקר דרך חומרים "נמוכים" וזמינים : הטבע מצויר על מגשי מזון שמודבקים על פני משטחי בטון, תחרה שקופה נוצצת מתוחה על גבי גלגל של טרקטורון שטח, צמה שחורה משתלשלת מ-פגוש של מכונית סובארו וכיסוי הראש המוסלמי יוצא מתוך גלגלי העיניים של גולגולת בקר.

סרטון שצולם בסטודיו של נסרין לקראת התערוכה:



כתבה שהתפרסמה באתר ה"ארץ" על תערוכתה של נסרין אבו בכר.