תערוכות 2009

דוד אמויאל : טבילה, דצמבר 2009.


על גבי שני מסכים הניצבים זה מול זה, נצפה  נער בבגד ים אדום, החוצה בשחיית עומק, מקטע של מרחב מימי. מבטו של הצופה מזגזג בין שני מאגרי המים הכלואים בתוך מסכי הצפייה ומדמים כלפי חוץ תפנים של אקווריום.
מתוך הרחש העמום של מעמקים, בוקע קולו המעוות של גבר, הפוקד בלאקוניות על הנער לבצע תפנית במסלול השחייה. הקול מוביל את השחיין לקראת הלא נודע, והנער נענה בגופו להוראות ומשנה את נתיבו:  הוא צולל, שוחה, עוקב אחר עצמו, שוקע ומתפוגג.  
הצופה הניצב בתווך בין שני מסכים, הופך מנוכח- נעדר לשותף סמוי במשחק התפקידים.

המונח-"טבילה", מסמן פעולה בתוך טריטוריה מימיית. מי  הטבילה  מייצרים התמרה ממצב אחד לשני, וליצירתה של מציאות מנטאלית חדשה. הטבילה הופכת טמא לטהור ואסור למותר, ומסוגלת במובן העמוק גם לחדור את גבולות הגוף ולגעת בנשמתו של האדם.

בעוד שפעולת הטבילה קצרה ומשמשת כתחנת מעבר בתוך מערך מוסדר של פעולות החותרות לקראת תוצאה, הרי שעבודת הווידיאו של דוד אמויאל מתרחשת כל כולה תחת מים עמוקים ללא נשימה. דמותו של הנער והקול החיצוני, חוזרים  על עצמם שוב ושוב ללא מרווח או מעבר שיכול לייצר שינוי. הסוף הוא גם התחלה והתחלה היא גם הסוף.





חנה יגר : כל אחד יודע, נובמבר 2009.




מושאי ציוריה של חנה יגר חולקים סוד משותף. גופם הכבד והאטום משדר מסה כבושה של ייאוש וחוסר אונים. אלו שגופם דק וגמיש בציוריה, כפופים כעלה נידף ברוח. הדמויות מטושטשות וחסרות זהות, מפנות את הגב, מלאות  וספוגות בעצמן.
האנשים שהאמנית בוחרת לצייר, מחוברים למרחב קונקרטי (רחוב, חדר, פינה), נתונים בתוך לימבו אישי.  חסרי כוח להמריא - הם נמשכים בכבדות אל האדמה, חסומים ואוחזים בעצמם. 

חנה יגר מתארת את החצר האחורית של הנשמה בקדמת ציוריה. הרגע אותו היא מציירת, הוא רגע קשה ונטול זוהר. מדי פעם מבטה הציורי מציב חומה אך לרוב הציור כולו נוכח – חלקיו האנושיים סטטיים וקפואים, חלקיו האחוריים זוהרים ורוטטים.

הסביבה המתוארת בציור ונתפסת לרוב כרחוב וכחוץ מטאפורי , פועלת כמרחב  של הסתרה וחשיפה בו זמנית. מצד אחד הדמות המצוירת נתונה במצב פרטי ומופנם, ומצד שני היא חשופה לעיני כל ברחוב הציבורי.  מעל הציורים מרחפת סכנה. חיבוק הדב הבולעני והנואש בין שני קשישים עשוי להסתיים בחנק, הסצנה בה ילדה קטנה מתכופפת אל מכונית מתוכה משתרבבת יד של גבר, מייצרת איום מיידי. 
אך גם תמימות ויופי מתקיימים בעבודות ונובעים מן היסוד האגדי – מיתי, מגסות קווי המתאר, מן ההומור וממשיחות הצבע האקספרסיביות בתוך סצנות ריאליסטיות. 

שם התערוכה, מדווח על כך שידיעה כלשהי, היא נחלת הכלל. למרות הפנייה הציבורית, המנסה להגיע אל המכנה המשותף הנמוך, מכוון שם התערוכה גם גבוה - אל הלא נודע, ומכיוון ש- ה"מה"(מה כל אחד יודע?) נותר נעלם, בין שני מרחבים נוצר ואקום, המתפקד כחדר המתנה בין פנים וחוץ. הסוד המשותף, הכל או כלום, בעבודתה של יגר, הוא מטריד, וקשה לנפנף אותו מאחורי הגב של הצופה. שם התערוכה "כל אחד יודע", הוא אינו שם מנחם למרות שהידיעה יכולה להיות כזאת. מעבר לידיעה הרי  משתרע ים אפשרויות של אי נחת, צרות צרורות וסכנות מיידיות.




גיא יצחקי : חילוף חומרים, אוקטובר 2009.




הצבת הוידיאו של גיא יצחקי מורכבת מסרטים שצולמו באתרים שונים בירושלים בשנה האחרונה . גיא מציב מצלמה בנקודה אחת בכל מתחם ומתעד מרחוק פעילות עמלנית  במרחב העירוני .
העבודה תזזיתית וכאוטית, אך גם  מצביעה על  סדר קיומי הידוע מראש.
בזמן העריכה מגדיר האמן מחדש את פיסות המציאות שתיעד: הוא מאיץ את המרחב התנועתי  ופורם במריחה את קצוות הפריים הצילומי, הוא בונה תחביר טריטוריאלי מלאכותי מצילומיו באתרים השונים ומציג הכלאה בין מנטאליות אנושית למבנה מכאני מסודר.
הצבת הווידיאו  מבטלת  את ההירארכיה התרבותית בין המקומות המצולמים ומחברת בין השאר קבוצת אנשים הסובבים את  דגם בית המקדש במוזיאון ישראל ,מנגליסטים החוגגים את יום העצמאות, דרגנוע עמוס אנשים בקניון ודחפורים באתר בנייה. עוד אתרים בעבודתו:  מגרש חנייה באצטדיון, מחסום בכניסה לעיר ושוק בסטות מאולתר. 

בחזית העבודה  מציג גיא קבוצות אנשים המנותבים בתוך מכוניות על פני כבישים, כיכרות ושבילים, עולים ויורדים  ,עובדים במישור, נעים מנקודה אחת לשנייה, מייצרים אינטראקציה בשעות הפנאי. השמש משנה את מסלולה ועולם כמנהגו נוהג, הרחש לא חדל , החוקים מקודדים באופן סמוי את התנועה והאנשים מצויים בטראנס שבטי.  צופה שיבהה בעבודה לאורך דקות ארוכות יוכל לאתר בתוך הריטואל הקיומי ,את היוצא מן הכלל שמשבש את הסדר: את האיש הלובש חולצה צבעונית בתוך המון חולצות לבנות-כחולות-אפורות, את הדמות שחוצה את הפריים הצילומי באלכסון ובאופן לא צפוי, את הגבר שמבטו מופנה לאחור. כל אלו עשויים להזכיר לנו את המרחב החיצוני של העבודה, בו מתקיימים החיים הפרטיים של המצולם, הצופה והאמן. 

חווית הצפייה בעבודה מדמה התבוננות בדגם, בו משורטטים מהלכים וסדרי תנועה של מרכיבים המהווים חלק מאורגניזם ענק, חי ונושם. המבט בדגם מזהה את הסיטואציות ומאפשר להתבונן מבחוץ על מצב בו היינו לפני דקה ונהיה בו שוב בשעה הקרובה כשמישהו אחר יביט בנו. בסיום העבודה מופיעים דחפורים החופרים יסודות לבניין, כמו מכינים את הבמה להתרחשות הבאה.



סמדר לומניץ : אחיזת פנים, ספטמבר 2009.




סמדר  לומניץ תופרת את הדיוקן הפרטי שלה בין השנים 1995 ל -  2009 . 
    
לפני 14 שנים בעקבות אירוע מכונן בחייה, החלה להצטלם בתוך מיצב- מיצג בחדרי חדרים.  בעמידתה מול המצלמה  גילתה פנים רבות ותיעדה את פעולותיה שנוצרו במרחב הסגור  בינה לבין עצמה.  כמה מן הצילומים שצילמה אז, פורסמו לאחרונה בבלוג אישי לצד טקסטים מופלאים ומצמררים שכתבה. 

בשנה האחרונה החלה סמדר להתייחס שוב לדימויים ההם, עוררה את זיכרונם והכניסה אותם אל תוך מעגל יצירה מחודש. משיכתה למילה "קונטקט" , הובילה אותה לסרוק את הקונטקטים והנגטיבים  שנותרו מהחומר הישן ולהפוך אותם למצע דיגיטאלי שרוט וטעון.
תחילה חשבה  כי העיבוד הדיגיטאלי עשוי להציל את הדימוי הפגוע והרחוק. בהמשך הפכה את העיבוד לכלי חדש בעבודתה.  

הצילום של סמדר  לא מנסה להיות גדול, נכון  או מחודד. הוא שומר אמונים לעברו  ולמקום ממנו הגיע. הוא גם  מנסה לדבר על הווה יותר מודע , על מבט ישן- חדש של אישה את עצמה , ועל נוכחות פיזית, רוחנית  ומנטאלית שממשיכה להחיות את  מאורעות שנת 95. 

הבחירה במדיום הצילומי  בהקשר זה, מתייחסת  למציאות פרטית וקונקרטית.  סמדר   מעבירה את דמותה המצולמת טרנספורמציה בין ייצוג חיצוני לפנימי. היא מצפינה בתוך עבודותיה סודות קטנים וחפצים אישיים ומאפשרת הצצה אל תוך מחוזותיה:  אל ריטואלים אותנטיים של מצב תודעה, אל חלימה, אל מסמוס  הגבולות בין גוף לנפש.  
בבסיס כל תצלום- חדר פשוט ובו  כסא וחלון. הכסא יציב ושורשי, הגוף נטוע בו ומאפשר לתודעה לעוף.  החלון מסמל את  העולם שבחוץ ואת הנשמה . ניתן  לדמות כי לחדר דלתות רבות דרכן נכנסת ויוצאת האמנית.

בתצלומיה של סמדר , הגוף  מפורק, מבועת ורדוף,  וגם  נשי- רך ורומנטי.  הוא פוגש את עצמו עם עצמו, הוא נוכח ונעדר בו זמנית, הוא מארח חלקים של דמויות אחרות, הוא כלוא בתוך לימבו. 

השם- אחיזת פנים נקשר לדיוקן עצמי אך גם לאחיזת עיניים ותעתוע. אחיזת פנים היא גם אחיזה מבפנים. הדיאלוג  בין הפנים החיצוניות (הדיוקן ) לפנימיות, הוא שיח מטלטל עבור אמן שיצירתו משפיעה על החיים ולהפך. הסמיוטיקה שבין דמותו של האמן לבין בבואתו  הפלסטית ,מתקיימת באזורי ביניים ללא גבולות של  זמן ומקום,  והיא אינסופית.




איתן בוגנים : הביאנלה הבינלאומית הראשונה ברמת גן מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אוגוסט 2009.




מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית גאה לארח את "הביאנלה הבינלאומית הראשונה ברמת גן" שתתרחש במסגרת תערוכת היחיד של האמן איתן בוגנים בסדרת התערוכות לאמנים צעירים "שישי-ראשון" במוזיאון רמת גן. האמן איתן בוגנים הזמין 8 אמנים ואמניות מרחבי העולם אשר התבקשו ליצור סביבה אמנותית  הבאה לבחון את מעמדה של סצנת האמנות הישראלית ביחס למגה-תערוכות כמו הביאנלות, הדוקומנטה, ירידים והארט-טי-אל-וי בתל אביב לאחרונה. אירועי האמנות הגדולים פועלים בגלוי כפלטפורמה בולענית שתכליתה המובהק הוא לייצר עודפות של הון סימבולי, יוקרה וחשיבות - בדרך כלל על חשבון "האמת" האמנותית והמורכבות, בשם מניעים כלכלים כאלה או אחרים. "הביאנלה הבינלאומית הראשונה ברמת גן" אם כן, פועלת על פי הפרמטרים הנדרשים להיווצרותה של ביאנלה עכשווית כדי לעקוץ, לערער, להרחיב ולשאול את שאלת השאלות - למי שייכת האמנות כיום? לצופה? לאספן? לאוצר? לאמן? לסביבה? להקשר? "הביאנלה הבינלאומית הראשונה ברמת גן" היא מעין סוס טרויאני יפיפה – ראשית, בעיר רמת גן הפריפריאלית המארחת אירוע אמנות בינלאומי שאמור להאדיר את שמה הטוב (ואת ערך הנדל"ן). שנית, במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית המארח לפתע ביאנלה בינלאומית עדכנית, צעירה ובועטת. ושלישית, במדינת ישראל ה"מארחת" באופן קבוע את הסכסוך הישראלי-פלשתיני אשר היווה "השראה" למרבית מהאמנים המשתתפים ב"הביאנלה הבינלאומית הראשונה ברמת גן". 
ניהול אמנותי: איתן בוגנים – ישראל | אוצרת: איילת השחר כהן – ישראל
Artistic Direction: Eitan Buganim  | Curator: Ayelet Hashahar Cohen | Israel
רשימת המשתתפים:
מישימו האוריקו – יפן. Mishimu Hauriko - Japan
חביאר אנטוניו סאלם – מקסיקו. Havier Antonio Salem - Mexico
ורוניקה דונצ'ב – פולין. Veronique Dunchev - Poland
נחשון שזר – ישראל. Nahashon Shazar - Israel
דניאל וולינג – ארה"ב. Daniel Walling - USA
קתרין פלקונר – צרפת. Catherine Falconere - France
סמירה מנסור – אירן. Samira Mansour - Iran
קרסטן פישר – גרמניה. Carsten Fisher – Germany

מישימו האוריקו – יפן, (נולד 1970) יצר לכבוד הביאנלה סדרה חדשה של 3 צילומים בהם מופיעים מוטיבים ארכיטיפים של רוע וטוב המשקפים "גם את אוזלת ידו של האדם המודרני להחליט באשר לערכיו המוסריים, וגם באופן פרטיקולרי, הפשטה של המצב במזרח התיכון לכדי דיכוטומיות נהירות".
חביאר אנטוניו סאלם – מקסיקו, (נולד 1978) צילם סרט חדש לכבוד הביאנלה (TransAtlantic MellowDrama, 13 דקות, 2009) בו אישה צעירה מוסרת את עדותו של האמן עצמו באשר לקשייו הכלכלים והרומנטיים של איש זר בעיר זרה.
ורוניקה דונצ'ב – פולין, (נולדה 1980) מציגה פסל (מדיה מעורבת) של כלבלב קטן שחור. אפו של הכלב דבוק למה שנראה כמו בבואה של ראשו. "ההשתקפות הכפולה – של העצמי ושל האחר (של הלבן ושל השחור) בו זמנית, היא הדבק המחבר ובה בעת גם קו המתאר אשר תוחם ומפריד."
נחשון שזר – ישראל (נולד 1962) מציג ציור רב מימדים, פורטרט עצמי מתחת לחלון מסורג רווי בצבע אדום זרחני. שזר, אמן אוטודידקט, מציע זווית התבוננות רדיקלית על מעשה הציור ועל ההשתקה הפוליטית שבמעשה האמנות.
דניאל וולינג – ארה"ב (נולד 1974), במבט מפוכח וציני מציע וולינג האמריקאי סדרה של 4 תחריטים של ספורטאים, המהווים הלכה למעשה סדרה של פוסטרים אוטופיסטים בשירות האולימפיאדה של שנת 2039 ברמאללה החדשה.
קתרין פלקונר – צרפת (נולדה 1958) תציג פסל מקרטון, את הנגטיב של האות B בשפה האנגלית. " B היא הלהיות, הלהיות נוכח, להיעדר, להיעלם. והיא גם הB של הביאנלה כמובן."
סמירה מנסור – אירן, (נולדה 1982) תציג מעין מיצב פיסולי-רישומי המורכב מגזרי נייר – בובות כרותות ראש, שמיים, מפלצות ילדותיות וסוס מפוחם – נעוצים ונעוצות בקירות החלל.
קרסטן פישר – גרמניה, (נולד 1979), יציג סדרה של רישומים המנסים להתחקות אחר מצלמת מעקב של מסדרון במוסד כלשהו. כל שעה שעוברת, מתועדת ברישום חדש, מיפוי מנטלי וגרפי של עלילה בלשית ובמרכזה רצח בארץ הקודש.


דוד בהר-פרחיה : שיירים של מיצג , יולי 2009




יומיים לפני פתיחת תערוכתו, ערך דוד בהר מיצג רחוב מחוץ למוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן. תהליך עבודתו מרוכז וקצר והוא מתנהל בשעה בה השמש מייצרת צללים קונטרסטיים על גבי רצועה של 50 מטר נייר, העוטפת את הקיר החיצוני של חזית המוזיאון. לאחר יומיים הוכנסו תוצרי המיצג אל המוזיאון כך שנבנה מארג יחסים חדש עם קירות חלל התצוגה.

דוד בהר פרחיה- אמן מקום, חוקר בעבודתו את טבע המקום בו הוא פועל. בעשייתו במרחב הציבורי הוא בוחן את מרחבי התגובה של הצופה העובר ברחוב והופך להיות חלק מפעולתו הרישומית. הרישום הקווי של בהר-פרחיה בונה ויברציה תחושתית-בעלת אופי ססמוגראפי של זמן תלוי מקום.

האמן בנפשו ובגופו, מוליך עפרון על גבי  נייר רישום ארוך, ומגיב לרחשי הרחוב. הוא רץ עם עפרונו בצמוד לרוכב אופניים ומשרטט קו רציף על פני הנייר, הוא נעצר בעקבות עצירתה הפתאומית של מכונית ובוהה עם עפרונו על הנייר כשגופו נשען וידו לוחצת על העופרת. הוא מקפץ ועפרונו מדלג מעלה ומטה בעקבות כלב צולע שנובח עליו, הוא עומד בסמיכות לאישה המשוחחת בטלפון ועפרונו מייצר שרבוטים איטיים על גבי הנייר.  
מנגד לפעולתו האוטומטית- אינטואיטיבית של בהר-פרחיה, הנקטעת רבות במהלך שעה וחצי, עומדת פעולת התיעוד בוידאו העוקבת מבחוץ אחר מהלך שלם של המיצג. דוד בהר-פרחיה ערך סירטון מתוך החומר התיעודי שצילם אריק פוטרמן, המהווה נקודת מבט נוספת על תהליך עבודתו.
חלל "שישי ראשון" מציג מקטע מן הנייר שנרשם במיצג הרחוב, וחלקו של הנייר יעטוף גם את הקיר החיצוני של החלל. הצופה מוזמן להלך על פני הקווים הרשומים על הנייר, המדווחים על המפגש של האמן עם הרחוב בפינת אבא הלל- הצלע. מחוץ לחלל מוצגת עבודת הוידאו שמשמשת כמזכרת להתרחשות הציבורית.




לאה גולדה הולטרמן : פרק א', יוני 2009.



דימוי מהתערוכה:



בועז לביא : SUNNY SIDE UP, מאי 2009. 














בועז לביא מעביר את מצולמיו טלטלה עמוקה. הוא תולה אותם במהופך ומפגיש את גופם עם מים. 
לאחר הצילום הוא משיב את סדרי העולם שבנה, והופך את מצולמיו בחזרה ע"י היפוך הפריים הצילומי.

כשמים פוגשים בגוף פיזי, הם נחבטים בו ושוטפים אותו. המפגש עם מים עשוי להיות נעים ומשול  לזכרון קולקטיבי של העובר ברחם אימו. אך לא בזה מדובר כאן, כיוון שהפעולה המזרימה את המים על גופו ההפוך של המצולם מהירה ומטרתה להכניס את המצולם למצב חדש.  מצב הביניים בין מקום אחד לשני הוא הרגע המכריע בו מצלם בועז את מצולמיו. זה גם  הרגע בו פוגש המצולם את עצמו: גופו נשאר מתוח מהיותו תלוי , אך מבטו המאומץ שהתהפך נראה כמסכה. מצד אחד המסכה מסתירה ומצד שני היא חושפת פנים חדשות.

האנשים שבחר בועז לצלם הסכימו מראש  לקחת על עצמם מצב קיצוני בו הופך גופם לכלי.  תגובתם למפגש עם המים, עם היפוך גופם ועם הצלם ומצלמתו, אינה צפויה ותלוית אישיות. 
מצב הביניים בין שליטה לחוסר שליטה,  מעסיק את בועז כמו גם תעתועי כוח המשיכה, תנועת הבגד הרטוב על פני הגוף  ותצורת המים הנוזלים כמעשה קסם כלפי מעלה.

אופן ייצוגם של המצולמים מאחד אותם  סביב תאורה ורקע דומים, אך לכל אחד מהם שפה אחרת בתוך התסריט הקבוצתי. גם הצלם הוא חלק מן התסריט. האם הצלם בחר בתפקיד של שמאן, מרפא, מתקן, ומושח את מצולמיו במים?  האם הוא מתעתע במצולמיו המביטים אל מצלמתו ההפוכה ?  האם ההרפתקאה שהוא מציע להם מסתיימת ברגע בו הסתיים הצילום ?
 ציקי אייזנברג : זיעת חורף, אפריל 2009.


ציקי אייזנברג הוא צלם שלוכד דימויים. הוא אוסף אותם בשגרת חייו, כפי  שקונים מצרכים במכולת . 
עבודתו היא כשל איש קשה יום ללא הילה או התהדרות של צלם במצלמתו . 
הוא בורר את חומריו באיטיות מתוך מפגש ישיר . לעיתים הוא מביים .
את צילומיו הוא  מכנס  אל תוך  ספריות במחשב ובבוא היום יאתר אחד מהם ויטפל בו כפי שראוי לו. 
מעמדו החדש של הדימוי הבודד  , יחיד במינו כיוון שהוא מנותק מרצף הרגעים מהם נלקח. בשלב מאוחר יותר הוא יחבור לדימויים אחרים שצולמו  על ציר זמן שונה.   
   
פעולת איסוף הדימויים הנקראת כפעולה רוטינית וסדירה,  הפוכה מן הפעולה  האינטואיטיבית - בה מעבד ציקי  את תצלומיו . הדימוי הופך לדימוי מעוקר, מנושל מזיכרון ישיר, ומנוהל באמצעות  צינורות מידע ועיבוד הנקשרים להווה חדש. לכל תצלום בונה ציקי  נוסחא אישית של צבע , מהות של אור פנימי , פורמט צילומי משתנה  וגודל סופי .  מתוך התבוננות בצילומים עולה התחושה כי הם מובילים את הצופה  אל מבוי סתום. 

------------

(שדרת עצים כחולה מסמנת  אפשרות  אפוקליפטית . מבטו הצידי   של הגבר המבוגר טעון ובוער.  ( האם האיש החותר בסירה מבצע פעולה אמיתית? ) האם האצבע האדומה שבקצותיה ציפורן צבועה בלקה מתקלפת, היא אצבע חפה מפשע? גם אני רוצה וילון צהוב עשוי קפלים קפלים קפלים  (אך  לעולם לא אתלה אותו בביתי ) . הפצע שעל גבי משטח השולחן כואב גם לי וכשעוצמים עיניים בכוח רואים שחור .  ) 




מאיה שאן באודן : עיר מדינה, מרץ 2009. 





בתערוכתה עיר מדינה,  מבקשת מאיה שאן באודן,  להתייחס לסדר מרחבי חדש.
בעת העתיקה, עיר מדינה  היה מודל נפוץ  לקהילה אוטונומית המנהלת את חייה באזור גיאוגרפי מוקף חומה. ההגדרה הטריטוריאלית של התערוכה מבקשת לפרוץ
את המרחב הגיאוגרפי של המושג, אל מרחבי התודעה חסרי הגבולות, מבלי לשכוח את הזהות הראשונית של העבודה .

בסיס העבודה היה  בהתחברות למצלמות המעקב של המוזיאון המדווחות בזמן אמת על הנעשה בחללי התצוגה. באמצעות תוכנת מחשב, מפענחת מאיה שאן באודן,  נתונים של תנועה ושינויי תאורה מתוך מצלמות האבטחה, ומתרגמת  אותם לצורות אמורפיות המסתדרות למבנה רוטט ולא צפוי בתוך גבולות מוכתבים- דימוי המזכיר מפות אוויריות בקנה מידה קטן. לצורך העניין מוזיאון ר"ג לאמנות ישראלית- הוא העיר- מדינה , הוא הטריטוריה אליה מתייחסת האמנית והוא מסמן את הגבולות שבתוכם אמנותה נטועה .

בתערוכה, מחלצת מאיה שאן באודן "פריטים בודדים" ,  מתוך המרחב:   היא מוציאה  חלקים מתוך מכונת כתיבה ישנה ונותנת להם מעמד של אובייקט אסתטי, היא מייבאת  צלחת לווין חלודה מן הרחוב ומציגה אותה בהיפוך ליישומים שלה, במהלך 18 דקות היא מצלמת בתוך הים  - לגונה שקטה שנחשפה בשעת סחף,  ומניבה רישומים של תוצרי אור ותנועה בזמן אמת, מתוך התוכנה שבנתה.  עבודת הוידיאו בתערוכה והעיסוק בחומר,   הינם המשך טבעי לתהליך המנטאלי של פיתוח האפליקציה והעיסוק בטכנולוגיה רגישה. 

הקשר בין הלגונה השקטה והמדיטטיבית לבין תוצרי התוכנה וחלקי המתכת,  מעלה שאלות על גבולותיה של המציאות המוכרת, על נעדרות, ועל געגוע.  ובקשר לזמן- האם זמן האמת בתערוכה הוא  אותנטי? האם הוא רלבנטי לצופה? האם הוא מוקלט ומייצג רק תבנית חד פעמית של זמן אמת ?
תחושה של אי נוחות עשויה לעלות  מן החיבור הלא טבעי בין העולמות. ומעל הכל מרחפת שאלת המעקב שהיא בבסיס העבודה. 

מאיה שאן באודן נעה בעבודתה על ציר תודעה בין זמן אמת לזמן פיקטיבי, בין נגיעה במציאות, לבין בשורה על נכחדות. התודעה הרגשית הקיימת בכל אחת מן העבודות, בנויה מחלקים מתוכנתים, מתרגום של תבניות, נשענת על הוויה טבעית ומושתתת על מעקב.




נורית איזק :  גלוי וידוע, פברואר 2009.




נורית איזק מציירת  ציורים קטנים בצבעי שמן של  אביה ואמה, בנה, 2 מאהבים לשעבר ושלה עצמה. שתי בקשות מבקשת נורית מהאנשים הקרובים לה:  לפתוח את הפה ולפרוש  בפניה את מנת הגלולות היומית שהם נוטלים.  

הבקשות הפשוטות לכאורה,  פולשות אל תוך מרחב מנטאלי- אינטימי של מקורביה. אולי אהוביה עשויים להקריב את חייהם בשבילה, לבשל לה מרק, לשמור על הילד, לשמח אותה. אבל בפתיחת פיהם ובפרישת גלולותיהם הנצרכות מדי יום , הם מפקידים בידיה נתונים אישיים ששומר כל אדם לעצמו.  פתחי הפה ופי הטבעת (בשני ציורים ) משולים עבור נורית לשערים של כניסה ויציאה. הגלולות מעידות על ניסיון לתקן חוסר איזון פיזי ונפשי . 

"גלוי וידוע" , הוא משפט שנלקח מתוך תפילה? 
"נכון. בתפילת השחר מדובר על הפתחים שבגוף, שאחראים לקיום הבסיסי. הפה הוא דרך הכניסה, ופי הטבעת הוא דרך היציאה. העבודה התחילה מרעיון של שערים הנפתחים לאזורים של התגלות ואור, והפכה להיות יותר אנושית. העיסוק הוא  בשער הכניסה אל תוך איזור פנימי, אך העבודה לא עוסקת במערכת פנימית או פיזיולוגית. הפתח האפל של הלוע לא מרגיש לי גוף אלא מעמקים. אני הכי נהנית לשים את הצבע השחור  כי אז נגלה הפתח של הדימוי. כל עוד אין שחור, שאר הדברים קיימים רק על פני השטח. הצבע השחור  פותח את העבודה, אבל זה לא ההמשך של הגרון. זו הכניסה אל תוך הבנאדם". 

הנאמנות שלך היא לציור. מה היחסים שלך עם הצילום שקשור לתהליך העבודה? 
"לצילומי הפה והשיניים יש מטרה ברורה: להכניס את כל אזור הפה לפריים הצילומי, וגם את הידיים האוחזות בפה. צילום הגלולות הוא אחר כי הוא נקשר לחוויה משותפת. האנשים שצילמתי התבקשו גם  להראות לי מנה יומית של גלולות שהם נוטלים. הם הניחו את המנה היומית שלהם על משטח, וסידרו אותה מול עיני ואני צילמתי את ההעמדה שלהם. הפריים הצילומי נבחר דרך העיניים של הציירת:  מבט על , עם שיקולי קומפוזיציה, ולא יותר . הציור  מתרגם את מה שצילמתי  ומפרש את העולם הצבעוני והחומרי של האובייקט בצורה חדשה. 

אחד הדברים שעניינו אותי במיוחד, היה למצוא את הצבעים שלא נראים לעין המצלמת. את הירוק שנמצא בתוך הפנים האנושיות, את הסגול שנמצא בתחת.  הציור שלי   לא אוהב להיות ריאליסטי עד הסוף. בראשית הדרך השיניים היו חשובות לי וציירתי אותן באופן ריאליסטי בחיבור לצילום. חשבתי שאני מציירת רק שיניים. כשהבנתי שזה לא רק שיניים, נוצר החופש לצייר ממקום חדש, שמתעלם מהצילום.  בפעולת הציור אני מתנהגת איך שבא לי ונאמנה למה שבא לי. היות ובציורים יש 6-7 שכבות, הציור נגלה לעיני באופן שיטתי החל מאפורים ועד לצבעים עמוקים. הוא צובר היסטוריה ואני מתוודעת אליו בשלבים". 

האם את יכולה לזהות שונות  בדרך העבודה כשאת מציירת את פיך ואת הגלולות שלך?
"הציור שבו אני פותחת את הפה עבור עצמי, הוא הציור הגדול בתערוכה. הוא גם הציור הראשון שציירתי. לקחתי על עצמי את כל האחריות . חשבתי שאוכל להוות דוגמא  כשאראה את הפגמים שלי, את הסתימות ואת החסרים. כשאני מציירת את הגלולות שלי זה כמו לצייר גלולות של מישהו אחר. עשיתי כבר הרחקה בעזרת הצילום. אחד הכדורים שאני לוקחת כדי לא להגיע ל- היי, נקרא לילי 4115.  שם של בחורה זוהרת.  הנחתי  אותו על השיש הירוק במטבח, הכי פשוט שיש". 




תומר קאפ : חדר עבודה , ינואר 2009.



אשה בוגרת אוחזת בקנה סוף צמרירי שמוט . ארון עומד יציב . מרפק-נוגע-לא נוגע בקצה מיטה . הרווח מדוד . לוקחים אויר כפול . שני  עיגולים קטנים על משטח אנכי . עור של נמר פראי מבוית . אשה ממזרח אירופה . אשה מהמזרח . פורמייקה חומה . שולחן עץ שעון אל הקיר . מלוכסני עיניים זה כאן . שיער צבוע  בשחור ולבן . מבט תמים ורך . מבט נוקב ועז . ושוב הדלת סגורה או נסגרת מאחור. מסכות- צלחות . מעמד . עמוד ארוך . מה שלמעלה ומה שלמטה . מחכים שיבוא . צניעות גדולה, איפוק מתון . (אני נמצא וגם איני נמצא) . יש להפריד בין קודש לחול . יש לשמור על איזון . נערה בתספורת קארה . שמיים כחולים וחדר סגור . מרוקו . טקסט קצר . יש למתוח קו מנקודה לנקודה . מה שלא שייך לאף אחד, לא שייך גם לי . לחטט זה לא יפה . חיים של אחרים טובים יותר\טובים פחות . כמה רחוק מותר לאמן ללכת? הקוים מקבילים והזהות אחת או רבים . עדיף לשתוק-לצעוק-להתנהג יפה . שולחן ערוך. העץ מפריד ומכנס . (אני יודע מה היא תלבש . אני ממתין בסבלנות . אני יודע ומרוכז . אני רציני). מנוע מכונית הוא התגלמות הרגש . נערה מנגנת בצלו . משרת קטן ופודל לבן . הרצפה היא בטון חשוף והעץ הוא ישן . (האמא היא עץ) . כסיות על ידיו של גבר צעיר . עם הגב לקיר . מסע ארוך אל תוך מקום . מקום אינו מקום בכלל . העומק נוכח בצילום השטוח . הוילון-הארון-המנורה . המטבח . ספרנית היא אשה תרבותית . מרינה הנוזלת . חולצה מקומטת של גבר צעיר . אשה גדולה .  הבחוץ הוא הבפנים . השפה היא הגוף . חדר מלון . קיר לבן . הקצב קבוע . מסכה קמבודית . הפרידה כואבת . אסור . פשוט אסור וגם מותר . כאן זה תרבות .  מרחק הוא מרחק . פשוט ומוסכם .