יום חמישי, 1 בדצמבר 2011

דן אלון: נחזור אלייך בהקדם

אייטם בערוץ 10 על תערוכתו של דן אלון "נחזור אלייך בהקדם" המציגה במסגרת סדרת התערוכות שישי ראשון במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן


יום שבת, 23 ביולי 2011

נסרין אבו בכר - On This Earth What Makes Life Worth Living

פתיחה: 05.08.2011 נעילה: 29.08.2011


נסרין אבו בכר, היא אמנית שעוסקת בדרכה, בחומרים טעונים ובנושאים בוערים הנמצאים על סדר היום : הסכסוך הפלסטיני ישראלי ומעמד האשה הערבייה בארץ. עשייתה נובעת מתוך זיקה משפחתית עמוקה ובחיבור לתרבות ולמסורת ממנה היא מגיעה.

הסטודיו שלה ממוקם בתוך המחסן המשפחתי בכפר זלפה, ועמוס בחפצים ביתיים ובחומרים תעשייתיים המשפיעים על עבודתה .


היא מציירת בצבעים של אביה – סובחי אבו בכר, סייד ובעל מקצוע, על גבי בד ערבי פשוט ורפוי, מתוך רצון לעסוק בחומרים זמינים מן החיים ובאמנות ישירה ללא תיווך של ייצוג.

את דימוי האשה, אותו היא חוקרת בעבודתה ומציגה תמיד בקונטקסט פוליטי-חברתי, היא מחברת לחומרים שונים. בין השאר היא מטביעה אותו בתוך לוח בטון, כאשר האיזכור לגדר ההפרדה הוא בלתי נמנע בעיניה.


כך ניתן למצוא בעבודותיה שימוש אקלקטי בחפצים מקומיים ובסמנים תרבותיים כמו בד ערבי (ממנו תופרות ערביות קשישות תכריכים) , וילון סינטטי ( שיצא מן האופנה, אך זכור לה מילדותה , תלוי מעל חלון בבית שטוף שמש) וקערות אמייל חגיגיות , מאוירות בפרחים וציפורים.


בתערוכת היחיד הראשונה שלה מעלה נסרין שאלות וקונפליקטים לגבי פנים וחוץ, הסתרה וחשיפה, גבריות ונשיות, ומחברת בין כבוד ומסורת לחוכמת רחוב. את הרעיונות שלה היא מגלמת בעיקר דרך חומרים "נמוכים" וזמינים : הטבע מצויר על מגשי מזון שמודבקים על פני משטחי בטון, תחרה שקופה נוצצת מתוחה על גבי גלגל של טרקטורון שטח, צמה שחורה משתלשלת מ-פגוש של מכונית סובארו וכיסוי הראש המוסלמי יוצא מתוך גלגלי העיניים של גולגולת בקר.


כתבה שהתפרסמה באתר ה"ארץ" על תערוכתה של נסרין אבו בכר.


סרטון שצולם בסטודיו של נסרין לקראת התערוכה:

יום חמישי, 30 ביוני 2011

ליאור וילנצ'יק – "Gardening"

פתיחה: 1.4.2011 נעילה: 26.7.2011

ליאור וילנציק מציגה בשישי ראשון, מיצב קיר, הבנוי מסדרות של עבודות פלסטיות במדיומים שונים, ביניהן רישומי עט על נייר, הדפסות דיגיטאליות בחיתוך צורני וציורי שמן על דיקט ובד בגדלים משתנים.

עבודתה של ליאור, המעלה שאלות של ייצוג ואותנטיות, עוסקת בחיבורים של דימויים דקורטיביים יד שנייה ושלישית, בחיתוכים של ייצוגים רב תרבותיים ובין דוריים וברפרנטים לניו-אייג', לתרבות הרטרו ועד למודרניזם.

האמנית המתחקה אחר הפאנג-שווי \ "הנוסחא הנכונה" להשמת מושגים של חומר ורוח במרחב נתון, מעמתת דקורציה עם עיצוב פנים ואמנות, ומחפשת את הגבולות הדיסהרמוניים ואת המינון הראוי בין דימוי מקומי ל-לא מקומי, ובין תרבות הנחשבת בזויה ונמוכה, לנראות מלומדת ואלגנטית.

חלקי הדקורציה בעבודתה של ליאור מייצרים גם הם משפט "דקורטיבי" חדש ושלם, אך כזה המבקש להפעיל עליו כללים אחרים של מבט. היחס הנכון בין צבעים וצורות, בין טעם טוב לטעם רע, בין אסתטיקה של נהנתנות ליופיו של הטבעי, מכוונים את מבטו של הצופה אל הדיאלוג התרבותי הטעון המתקיים בין האמנות לחיים.

ליווי ואוצרות: איילת השחר כהן, יולי 2011

דימויים מהתערוכה:


סרטון מהקמת התערוכה:


יום שלישי, 31 במאי 2011

יעל שחר - ? Wanna Play

פתיחה: 03.06.11 נעילה: 28.06.11

יעל שחר מציגה ב-"שישי ראשון ", תערוכת יחיד המפגישה תצלומים שצולמו בעשור האחרון.

במבטה על החיים היא מאתרת סצינות תיאטרליות ומייצרת בתוכן הסטה דרך הצילום, כך שהגבול בין המקום המתעד למקום המביים מתערער לרגע. היא מתקרבת אל מצולמיה עד כדי חיכוך- פולשת אל תוך מרחבי האינטימיות שלהם ומזמינה אותם בגלוי או בהסתר, לשחק מול המצלמה. ההזמנה למשחק אינה תמימה, ומאפשרת לצלמת ולמצולם לבחון מחדש את גבולותיהם, להשיל קליפות, להחליף זהויות ותפקידים ולקיים

דיאלוג צבעוני ופתוח .

גוף התצלומים בתערוכה, מנסח חיבורים בהקשרים של זמן, ומציג מחקר פרטי דרך דימויים של נשים צעירות ובוגרות,

המסמנות נקודות ציון בדרכה ובחייה של הצלמת.

בין הנשים המצולמות : דסה ומליסה, לכל אחת מהן יצוג צעיר ויצוג בוגר, כבבואה לדמותה של הצלמת.

יעל שחר נולדה ב-1974, למדה במחלקה לצילום בבית הספר מוסררה בירושלים, זכתה בפרס ראש עיריית ירושלים על הצטיינות בפרויקט גמר. הציגה תערוכת יחיד " שלגיה", בגלריה טובה אוסמן, תל אביב (2008), השתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ, ביניהן -צבע טרי 2011, ת"א, בית האמנים ת"א, מוזיאון תל- חי, בסדנא לאמנות ביבנה, מועדון המחוגה ת"א, הזירה הבינתחומית ,ירושלים, ועוד. סרטה "מליסה mom ואני" השתתף והוקרן בפסטיבל "הוט דוקס" קנדה 2011, ערוץ 8, סינמטקים: ת"א, ירושלים וחיפה, ובפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות 2010.


סרטון העוקב אחרי יעל שחר במהלך יום צילומים:




יום חמישי, 19 במאי 2011

מישל פלטניק – בין פרשנות להבנייה

פתיחה: 06.05.11 בשעה 12:00




בתהליך עבודתו המרובד, מייצר מישל פלטניק, פרשנות סגנונית אחידה, לציורים של המלך שארל השני, בן המאה ה-17, והמלכה ויקטוריה בת המאה ה-19. את הציור שצייר, הוא הופך לתפאורה ומשחזר בתוכה את החוויה התלת מימדית של דמויות המלכים הניצבות בפני הצייר המלכותי .

הסצינה החדשה, או המיצג החי, בו שותפים האמן ,המודל והצלם, מתועדים בוידאו ובצילום סטילס.

בפעולת הצילום הסופית המוצגת בתערוכה, מתקבע הדימוי המורכב כהבניה חדשה שעברה טרנספורמציה בין זמנים, מרחבים ומדיומים.


מישל פלטניק נולד ב-1970 בצרפת, עלה לישראל בגיל 28. סיים לימודי אומנות בהצטיינות במדרשה לאמנות בשנת 2010, באותה שנה זכה במלגת שפילמן למצויינות בצילום. משך 13 שנים עבד כמהנדס חשמל בתקופה זו זכה במספר פרסים על חדשנות וכתיבת פטנטים. פלטניק מתרגל למעלה מעשרים שנה אומנויות לחימה ובמהלך השנים גם למד תאטרון גוף ומחול. עם סיום לימודיו נבחר לפרויקט החממה של סרג' תירוש לאמנים צעירים מבטיחים


ליווי ואוצרות-איילת השחר כהן



סרטון שצולם בסטודיו של מישל פלנטיק בזמן העבודה לקראת התערוכה:

יום שני, 25 באפריל 2011

ראיון ברזולוציה גבוהה – שיחה עם ליאת אלבלינג

המגזין ערב-רב פרסם שיחה עם האמנית ליאת אלבלינג המציגה החודש בסדרת התערוכות שישי ראשון את התערוכה חלקים.

ראיון ברזולוציה גבוהה – שיחה עם ליאת אלבלינג באתר ערב רב.



* * *

יום שני, 28 במרץ 2011

חלקים - ליאת אלבלינג

פתיחה: 01.04.2011 נעילה: 02.02.2011


ליאת אלבלינג מצלמת חומרים מתוך החיים הרוטיניים והמציאות היומיומית.

בתהליך עבודתה ממיינת ליאת את החומרים המצולמים, מרוקנת אותם, מזקקת את סביבתם, ויוצרת בבואות ודימויים המתרחשים במרחב חדש ובזמן אחר.

עבודותיה ממושמעות, ממורקות ומבריקות, עונות לחוקי הפרספקטיבה והסימטריה ,מפתות את הצופה ביופיין ומבקשות את מבטו, אך אינן מניחות לו להיכנס פנימה אל תוך קרביהן.

בין השאר עוסקת ליאת במטענים תרבותיים, בטקסטורות חליפיות לעולם ממשי ובשאלות של דקורציה וטעם.


דימוים מהתערוכה:




סרטון שצולם בביתה של ליאת בזמן ההכנה לתערוכה:

יום שני, 14 בפברואר 2011

מיכל לוי - פרפר בית

פתיחה: 04.03.2011 נעילה: 28.03.2011











תצלומיה של מיכל לוי, עוסקים בנשיות מודעת, המגיבה לטרנדים מגדריים ומשקפת מבט אישי. בתערוכת היחיד הראשונה שלה, משרטטת מיכל, הרהור ריאליסטי - רומנטי וחושני, על חיים של אישה צעירה, שעולמה מלא ורגשי, אך גם מתקיים על קו התפר בין קודש לחול בסביבת המרחב הפרטי.עבודותיה מתחככות זו בזו, ומייצרות מפגשים של טבעי ומלאכותי, יפה וכואב, פורח וקומל, זול ויקר, דרמה על לא דבר.

שם התערוכה, המתכתב גם עם המונח-עקרת בית ומרמז על אילוף וביות, מזכיר את אזורי החופש והמחייה הנמצאים במרחב הביתי המוגן, שם מצולמים כל תצלומיה של מיכל. הטריטוריות הביתיות שהיא חוקרת מצומצמות לכדי ארון בגדים, ספת טלביזיה, שידת תמרוקים ושולחן מטבח. דימוי הפרח המופיע בכל אזורי התערוכה, מגשים את עצמו כאובייקט קישוטי, כפנטזיה רומנטית, כבשלות נשית וכהבטחה אפשרית לגילום מושלם.

כמי שעסקה קודם לכן בהצגת הגברי שבתוכה, מנסחת מיכל את הצד השני של זהותה. בנינוחות מפונקת, ובקשיחות של שחקנית מערבונים בתסריט המדמה תוכנית ריאליטי, מציגה לוי שאלות אודות "כוח לחימה" ונשקים נשיים הטמונים בסוודר מתוק מכופתר ובשפתון לחות, בחרב פלסטיק נפולה ובגופיית פועלים ישנה.

איילת השחר כהן, מרץ 2011


סרטון שצולם בביתה של מיכל לוי:


דימויים מהתערוכה:

יום שלישי, 8 בפברואר 2011

דפנה גרוסמן – מגזרות חיים

פתיחה: 04.02.11 בשעה 12:00, נעילה: 28.02.11


במסגרת "שישי ראשון", מציגה דפנה גרוסמן סדרות קטנות של תצלומים בשחור לבן ,המייצרות כתב אישי דרך משפטים ויזואלים ותנועה.

גוף עבודתה, המתכתב עם מסורת הצילום האנלוגי דרך פעולת הצילום ומגולם בחלל דרך קונטקסט מילוני המוכר לצלמים( קונטקט, סטריפ, רצף תנועה, הקפאה) , מתאר דמויות מושחרות וחסרות זהות, בתוך חללים פנימיים, על רקע טקסטורות אורבאניות ונופים אפרוריים .

רוב התצלומים צולמו בברלין במקומות אותם פוקדת גרוסמן באופן תדיר, ובהם היא מביימת את הדמויות שבחרה מראש . על שולחן עבודתה בבית, היא מותירה את הנופים ביופיים הפשוט, אך מרוקנת את פרטי הדמויות באמצעות מניפולציה דיגיטאלית והופכת אותן לסילואטות.

גרוסמן אינה עוסקת בחקר התנועה של מצולמיה. דרך הדמויות שהיא בוחרת להשחיר ולרוקן, היא בוחנת מרחבים אנושיים ומנסה לבנות הקשרים בין שפת הגוף לתנועה הפנימית של הנפש.

בפסאדה הקדמית של יצירתה הנוכחית, פורשת דפנה משפטים ויזואלים ובונה רצפים של תנועה המתייחסים למרחב ולזמן. ברבדים האחוריים של עבודתה הצילומית, היא נוגעת דרך ייצוגים של דמויות, ביחסים של קירבה וריחוק בין בני אדם, בזוגיות , בהורות, בקשר של אדם למקום, וביחסיו של אדם עם עצמו.

סרטון מהקמות התערוכה:

דימוי מהתערוכה:

יום חמישי, 3 בפברואר 2011

הקמות בעיצומן

ההקמות לתערוכה של דפנה גרוסמן (פתיחה מחר: יום שישי ה-4 בינואר בשעה 12:00)

יום רביעי, 2 בפברואר 2011

לא רק יין זול: דור ההמשך

גם החודש פורסמה המלצה לפתיחת התערוכה החודשית של שישי ראשון באתר ערב רב. והפעם לתערוכתה של דפנה גרוסמן: מגזרות החיים. מלבד להמליץ לכם גם להגיע לפתיחה כמובן אנו ממליצים על ביקור באתר ערב רב שמכיל המלצות שבועיות לתערוכות וארועי אמנות בארץ, מאמרים, ראיונות, ביקורות ועוד הרבה.

יום חמישי, 6 בינואר 2011

הילה נבו - חורין

פתיחה: יום שישי 07.01.2011 נעילה: 31.01.2011

הילה נבו מתייחסת לחלל האשלייתי שבציוריה כאל חלל התוחם אמת חיה.

הציור שהיא יוצרת כפעולה וכמהות, מפענח את הקנווס כטריטוריה, המכילה בתוכה סצינות אקספרסיביות ודחוסות בהתהוות.


נבו רואה בציור מעשה של בריאה אשר מארגן את החומר מתוך העדרו.

מתוך החורים השחורים המונחים על הבד, נגזרים מופעי האור.

מתוך החור הריק- מלא, נבנה חלל, ובו חלקיקים חוברים יחד לצורות וגופים.


הקהלים/ המון המתגודדים, הכלואים בתוך ציוריה של הילה, מהווים חלק ממאסה צפופה.

הם מזוהים כדימויים פיגורטיביים אך מצויים בהשתנות דינאמית, מתמוססים זה לתוך זה ונעלמים, עד שהופכים לאידאה.


נבו , שגדלה על ברכי האמנות הקלאסית, קושרת את החומר הציורי גם לעולמות רנסאנסיים ובארוקיים, על היבטיהם הריאליסטים והסוריאליסטים.

עולמות אלו נתפסים בעיניה כמתודות רלוונטיות של בריאה.


סרטון מביקור בסטודיו של הילה נבו:


[...] אני טוענת שאופן תפיסת הסובייקט ואופן תפיסת האמונה, מעצבים ומעוצבים על ידי האטריבוטים, התכנים כמובן והשפה הציורית. אבל יותר מכך, הם מעצבים ומעוצבים על ידי אופן הבניית החלל האשלייתי בציור.

ראיתי לא מזמן בטלויזיה, תכנית של איזה קומיקאי שהסתובב בכל מיני מרכזי אמונה נוצריים, בעיקר בארה"ב, אבל לא רק. הוא ראיין אנשים, וזה היה מרתק ומזעזע. למשל, היה מקום אחד בלאס ווגאס שהמחיז את הורדת ישו מהצלב לפני קהל נרגש – קצת כמו מל גבסון, רק ב'לואו טק'. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא, שהוא אמר באחת הסיטואציות, שלדעתו זו פריבילגיה לא להאמין. שאנשים שהם אומללים, חייבים להאמין, כי אין להם ברירה אחרת. אני לא מסכימה איתו. אני חושבת, שללא אמונה אין תרבות ואין שפה ובסופו של דבר גם אין תפיסת עצמי. הבעיה שאני לא רואה את עצמי חוזרת בתשובה, כל תשובה שהיא. לא שאני באמת יודעת הרבה על כל התשובות שמסתובבות בשוק, אבל קשה לי באופן אישי עם תשובות של משהו אחר. אז אני מחפשת לבד (לא באמת לבד, כי מן הסתם אני לוקחת מפה ומשם, מלקטת) ובוחנת את האפשרויות שלי להאמין, ואני בוחרת לעשות את זה בתוך הציור. גם.

החלל האשלייתי של הציור נראה לי מקביל לאמונה כפעולה. לפי ביון, "מטפל "אמיתי", כמו מדען, אינו עוסק בידוע, אלא בלא ידוע. עליו להיות בעל סבלנות לספק ולאינסוף, רצפטיבי אל הלא מודע [...] משום שעקרון העונג אינו מאפשר מגע עם "או"* . מגע עם "או" מתאפשר רק דרך מה שביון מכנה "אקט של אמונה". מה שידוע אינו דורש אמונה [...] ל"אקט של אמונה" אין כל אסוציאציה עם זכרון, תשוקה או חישה. יש לו יחסים עם מחשבה שהם אנלוגיים ליחסים של ידע א-פריורי עם ידע [...]" (פלד, 2005).

זאת אומרת, שמה שקשור באמונה, לא יתכן שיהיה קשור בידע רציונלי – מדעי. לפני (השטח של) הקנווס יש גובה ורוחב. החלל "האשלייתי" של הציור יכול להיות שם או לא להיות שם באופן שאינו מדעי בכל מקרה.

בתוך החלל הזה אני מנסה לבחון את האפשרויות. היות ולהבנתי, אמונה (מדעית, דתית) היא אופן ארגון החוויה, מתן סדר לעולם. סדר שאינו מבוסס על החוקיות המדעית דווקא, או לא רק. לכן, ההקבלה בין הבניית חלל לבין חווית סוביקט ואמונתו נראית לי מתבקשת.

בנוסף, וכאן אני עוברת לנקודה השניה המאפיינת את עבודתי- "לפי ביון, אין מגע ישיר עם האמת המוחלטת, אלא עם האבולוציה שלה בלבד. ההתקשרות מתבצעת דרך חוליית הלמידה (קיי), ולא דרך החוליות המנטליות של אהבה (אל) או שנאה (אייץ'). המעמד של כל חולייה "קיי" תלוי אפוא בטיב הקשר שלה עם "או" בהיותה אבולוציה של או" (שם). אם כך, להבנתי, האמת אינה תשובה סטטית, והמגע איתה לעולם אינו שלם ובהכרח דינמי. הדימויים והחלל בציורי נמצאים במצב של התהוות. זה לא מאד משנה אם זו יד או סוס או כיסא (אבל משנה קצת). האובייקטים/ הדימויים עצמם אינם הכוכבים של הסצינה, אלא הם חלק מאיזה דבר בלילתי ונע שהוא העיקר כנראה.


* "או" – ההוויה/ אמת/ אלוהים

(סליחה שאני מצטטת ביון מתוך פלד )

(קודם עושה ציור, אחר כך, וגם לא כל כך בכוונה, מוצאת תאוריה שתתמוך בו)



נספח (עוד קצת תאוריה) (נספח הוא עודפות..המפגש עם הממשי... סליחה )

מתוך הסובייקט שאמור להאמין של ז'יז'יק:"משמעות הדבר שהיהדות, כאשר היא כופה עלינו להתייצב בפני תהום תשוקתו של ה-אחר (בדמות האל הסתום) ומסרבת לכסות על התהום הזו באמצעות תסריט פנטזמי מוגדר, מעמתת אותנו לראשונה עם הפרדוקס של החירות האנושית" (ז'יז'יק, 2004). אז חורין זה חירות וזה חור. זהו


הילה נבו

2011